את אף פעם לא יודעת אם למילים שלך יש משמעות

אַתְּ אַף פַּעַם לֹא יוֹדַעַת אִם לַמִּלִּים שֶׁלָּךְ יֵשׁ מַשְׁמָעוּת,

אִם הַצַּד הַשֵּׁנִי קַשּׁוּב אֲלֵיהֶן,

אִם הֵן מְחַלְחֲלוֹת וּמִתְמַקְּמוֹת בּוֹ,

אוֹ חוֹלְפוֹת דֶּרֶךְ גּוּפוֹ כְּמוֹ נִטְרִינוֹ,

בְּלִי שׁוּם אִינְטֶרְאַקְצִיָּה רִגְשִׁית.

וְאָז אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמֵךְ -

שָׁוֶה לִי לִטְרֹחַ וּלְהַגִּיד?

שָׁוֶה לִי לִכְאֹב מֵהַמִּלִּים עַצְמָן,

מִנִּסּוּחָן,

מֵעֶצֶם אֲמִירָתָן,

וּמֵהַצִּפִּיָּה לִתְגוּבָה?

בְּוַדַּאי שָׁאַל לִי לְצַפּוֹת,

אֲבָל זֶה כָּל כָּךְ קָשֶׁה לִמְנֹעַ צִפִּיָּה...

You never know if your words are meaningful,

If the person on the other side is attentive to them, 

If they percolate and sink in,

Or pass through its body like neutrinos,

without any emotional interaction.

And then you ask yourself -

Is talking worth the effort?

Is it worth aching from the words themselves,

from phrasing them,

from the very essence of saying them,

and from the expectation for an answer?

Why is it so hard not to expect...?